חידושי חתם סופר על חולין ז׳

1 ואמרי לי' אין מזניחין ואמרי לי' אין מזחיחין וכו' י"ל דפליגי לישנא. למ"ד אין מזניחין פירש"י אין משקצין פי' דסד"א מכזבין אותו על פניו לאמור שקר אתה דובר כמ"ש רשב"א בתשובה שאין להאמין עדות אינשי דעלמא לענין דינא האומרים ניקב בני מעים בא משורים הנוגחים וכה"ג קמ"ל ת"ח אין מזניחין לומר שקר אתה דובר. אבל אכתי י"ל ולעיין דלמא הכי והכי הוה מעשה ואתה לא דקדקת בשמועתך. ולאידך לישנא אין מזחיחין כלל כמו לא יזח החשן דאמרינן כדמסקינן בשמעתין חזי מאן גברא רבא קמסהיד ופירש"י יפה כיון ודקדק בשמיעתו ואין מזיחין כלל החשן אלא הרי הוא כאורים ותומים שמאירים ומשלימים דבריהם ואמנם לב' הלשונות לא קאי אלא את"ח המעיד בשם רבו שמאמינים קבלתו. אך הני תרי לישנא אין א' מהם קאי אהא דמקום הניחו לי דודאי לאו כל הרוצה ליטול השם ולהגיד חדשות מסברא דנפשי' ולומר מקום הניחו וכו' דהרי ממרע"ה עד חזקי' לא מצינו זה ומחזקי' עד רבנו הקדוש והבו דלא לוסיף. ואתי לישנא בתרא ואמר אין מזחיחין אותו שאפי' לפעמים יכול אחרון לומר כן ומ"מ מייתי עלה מתני' משרבו זחוחי לב האומרים מקום הניחו לי וכו' רבו כמו רבו וכל א' נוטל שם לעצמו משרבו כן רבו מחלוקות בישראל. ואמרי אינשי כל עושי חדשות בעל מלחמות כי מרבה מחלוקת בתורה וכל א' בונה במה לעצמו באומרו מקום הניחו לי עד שהגיע הענין הזה לשיעור כך כי בעלי התשובות אינם משיבים אלא מגידי חדשות להרוס דעת הראשונים ולחדש דבר מלבו וכשאדם מורה הלכה כפשוטה כמו שהשיבו הראשונים אומרים אין בתשובה זו חידוש עד שכל חלקה טובה סקלו באבני פלפוליהם והכל בנוי על מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו:

2 ופה מצאתי מקום להרחיב הדבור מה שאלצני הנה השל"ה וכל גדולי ישראל צווחי' כי כרוכי' על החילוקים הנוהגים בבעלי ישיבה ואומרים שהם מבלי עולם. והנה דבר זה נתפשט בתפוצות ישראל מאוד מאוד וכל רואיו ומביניו יכירו כי לכאורה שוא והבל הוא. וחלילה לנו לחשוב כן על צדיקים וטובים קדמונינו שהנחילו לנו ירחי שוא ומשאות מדיחים איך לא סקלום אנשי דורם אז כשהתחיל לקלקל. ואם תאמר הי' מה שהי'. אתה נותן מקום למינים לרדות דלמא גם תפילין וכיוצא בו התחיל בדור מן הדורות ולפנים לא הי'. חלילה לחשוב. אבל אומר אני החילוקים דרכם בקודש וממעיין הקודש יצאו אלא שנתקלקל באורך הזמן. וטרם כל נחקור על שם זה חילוק מה שמו מה תאמר אבל הוה יודע דעיקר שמוש התלמידים אצל רבם הוא לדמות מילתא למילתא. וז"ל הרא"ש הובא בב"י בבד"ה בי"ד סי' רמ"ב וי"ל דעכשיו נמי אין כל מעשה בא בגמ' אלא שמדמה מילתא למילתא ואיכא למיחש שמדמה מה דלא דמי עכ"ל שם. ועל זה נהגו כשאדם מחדש דבר אומרים בלשון אשכנז גלייך או אום גלייך פי' דומה או אינו דומה שהדמיון עולה יפה או אינו עולה יפה. והיות הסברות עמוקות ודקות כחוט השערה לחלק בין זה לזה ועי"ז יתרצו כמה קושי' שיודע לחלק ביניהם מה שהי' בעיני התלמידים דומין זה לזה יבוא רבו וחקרו שאין זה דומה ומורה להתלמידים הסדק שבין זה לזה וזה הוא חילוק שהי' רב מראה לתלמידים החילוק וההפרש בין הסברות שהי' נראה להם במושכל הראשון שהם דומים זה לזה ומזה ילמדו דרך האמת בהוראה. ואמנם בעו"ה נתקלקלו הדורות ואדרבא החליפו הנ"ל בפלפולים חריפים ומשוננים ואינם משגיחים אם דומה או לא רק שיהי' חריף וחדוד או לשיטתו אעפ"י שאם יעיין שפיר אין זה שיטתו שהחילוק רב ביניהם. עד שבעלי החריפים האלו הם המורים בחריפותם. והי לך לשון הריב"ש סי' רע"א אבל אין צריך לידע כל הוית התוספת וגליוניהם ולמירמי דוקלי ולזקוף להו. וכמה חכמים ראינו בעינינו מפולפלים וחריפים בהוית דמעיילי פילא בקופא דמחטא ועל כל קוץ וקוץ אומרים תילי תילים קושיות ותירוצים ולפום חורפא לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא ואומרים על אסור מותר ועל מותר אסור עכ"ל הריב"ש שם:

3 והנה אחז"ל לעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשוי בדברי תורה והענין כשור לרדיא המשדד עמקים וכרוב ותני ומעיין ודולה מים מבארות עמקים והוא החריפות. ואחר שברר שמועותיו וטחן וברר לסולת סולת נקי' יהי' כחמור למשא לישא אלומותיו כחמור נושא ספרים. ואם זה השור יחרוש וישדד במישור. אח"כ בעליו יבצור ויזמור. וישאהו על גביו כחמור. אך מאוד צריך להזהר שבין החרישה והאסיפה יברור ויזרה ברחת ומזרה אבל לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. ה' יודע כי כעין האמור למעלה הבנתי מקיצורי דברים ורמיזותן של רבותי הקדושים זצ"ל אלא הם שמו מחסום לפיהם ולא גילו אלא ברמז לצנועי תלמידהם. ואני עני וכואב מקום הניחו לי להתגדר בו וה' הטוב יכפר בעדי:

4 קדושה ראשונה קדשה לשעתה וכו' ז"ל רמב"ם ספ"ו מה' בית הבחירה ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדשה לע"ל וכו' לפי שקדושת המקדש מפני השכינה ושכינה אינה בטלה שנאמר והשימותי אני את מקדשיכם אעפ"י ששוממין בקדושתן הן עומדים. ומה שהשיג על זה הראב"ד עמג"א סוף ה' ט"ב ובס' לחם שמים העלה דמ"מ תלי' בפלוגתא אי ארון במקומו נגנז והכי קיי"ל א"כ לא בטלה קדושתו משא"כ למ"ד גלה לבבל אין כאן קדושה להתחייב כרת ע"ש מילתא בטעמא ונכון הוא אמנם כל זה בקדושת מקום מקדש. אך בקדושת א"י לתרומות ומעשרות כ' שם כיון דקדושה ראשונה הי' ע"י שהי' כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה וכו' וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך וכו' הוא מקודש היום ואעפ"י שנלקחה הארץ ממנו וכו' עכ"ל וכ"מ נתקשה בסברא זו אטו כיבוש יהושע גרע מחזקה. ולפע"ד להסביר דיב"נ כיבוש וחזר בא נ"נ וכיבוש מידינו. וגוי קונה בכיבוש מלחמה כדילפינן פ' השולח מעמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג. אע"ג דאמרינן פ' ד' מיתות גבי יפת תואר דגוי לאו בר כיבוש מלחמה רוצה לומר שלא ניתן לו רשות והיתר לכבושי שהרי אפי' לישראל אומרים לסטים אתם שכבשתם ז' עממים לולי שהקב"ה נתן לנו רשות וצונו בכך. אבל לאו"ה לא ניתן רשות ולסטים היא. אבל אי עבר וכיבש קנה כמו גזלן שקונה ביאוש ושינוי אע"ג דעביד איסורא מ"מ קנה. ה"נ אע"ג דכיבוש שלנו הי' בדין ושל נ"נ הי' בגזל מ"מ קנה ונתבטלה קדושת יב"נ. משא"כ עזרא כשעלה לא כיבש אלא ברשות כורש החזיק והי' עבדים למלכות ושוב כשנטלה יונים המלכות מפרסיים ישבו ברשות יונים ולבסוף ברשות רומיים ואף כשהחריבו עירינו וגלו אותנו מארצינו לא בטלו המלכיות הרשות שישבו ישראל בא"י ועדיין אותו הכח שהי' לנו בא"י בימי עזרא כשקדש דהיינו רשות המלכות אותו הכח עדיין קיים ולא נשתנה רגע א'. אעפ"י דאחר חורבן ראשון הי' נ"ב שנה שלא עבר איש בא"י ומעוף השמים עד בהמה נדדו הלכו אבל מימי עזרא ואילך לא נתרוקן א"י מישראל רגע א' ורשות המלכות קיים וא"כ לא נתבטלה קדושתה:

5 ועיי' במפרש לה' קידוש החדש פ"ה ה' י"ג שהעתיק לשון רמב"ם בס' המצות שכ' שאם ח"ו יאבדו ישראל מא"י וב"ה שהבטיחנו בתורה שלא תכלה אומה זו וכו' ע"ש והיכן הבטיחנו שלא יהי' א"י בלא ישראל. והוא לפע"ד מ"ש אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושני' יש להם שלישית אין להם לפי שקדושת עזרא לא בטלה והיינו אם יהי' תמיד ישראל בא"י ברשות המלכות. אך אם ח"ו יתבטל זה א"כ בטלה קדושת עזרא ויהי' צריך קדושה שלישית לע"ל וכבר הבטיחנו קדושה שלישית אין להם:

6 דלמא נתן עיניו בצד זה ועיי' בשבת קמ"ב ע"ב דרשב"א ס"ל נותן עיניו ואין מעלה המדומה כיון דאפשר בהרהור לא יעשה מעשה. ונ"ל במי ששכח להפריש חלה מחמץ שלו ע"פ שחל בשבת יזמין לו כהן קטן על שלחנו ויתן עיניו בצד זה ויאכילנו להקטן ומצד אחר יאכל הוא ומותר בחלת ח"ל ובשעת הדחק:

7 אתה הולך לעשות רצון קונך. הרשב"א בחי' אגדות הנדפס בעין יעקב הסביר שר"פ בן יאיר עם עצמו ושכלו נדון כך דאע"ג דהטבע משועבד ללומדי תורה ותגזר אומר ויקם לך מ"מ אין ראוי לשנות הטבעיים ללא צורך גדול. והי' נדון בנפשו אם יגזור לבקע המים או לא עד שהחליט לצורך מצוה רבה דפדיון שבוים יפליג מיא. אבל לא למצוה אחרת אפי' לחטי דפסחא. ושוב כיון שכבר נבקעו המים לפדיון לא נתן רשות שיחזור לאיתנם אפי' למצוה חטי דפסחא ואפי' לצורך בני לוי':

8 ומי מחייבי' וכו' כ' תוס' במס' שקלים מתרץ דמחמרא על עצמה הי'. הנה התם הוה עובדא אחריני דגנביהו גנבי והחזיריהו ובאה לביתו של ר"פ בן יאיר ונתנו לפני' לאכול ולא אכלה. והתם לא הו"מ למימר כדשני הכא דלקחן מתחלה לאדם. אטו בני ביתו של ר"פ בן יאיר לא ידעו הך דלקחן מתחלה לאדם ונמלך דחייב לעשר אע"כ לקחוהו מתחלה לבהמה ור"פ מחמיר על עצמו הי' ולא הביא הקב"ה תקלה ע"י בהמתו במנהג חומרא שנהג בעצמו. אבל בשמעתין בפונדק של אחרים הי' ואותן בני פונדק אפשר שלא ידעו הך דלקחן מתחלה לאדם. אבל לא הו"מ לשנויי דלקחן לבהמה רק משום חומרא בעלמא דא"כ לא שייך עני' זו הלכה לעשות רצון קונה ואתם מאכילין אותה טבלים דהא לאו טבל הי' אלא חומרא בעלמא אע"כ לקחן מתחלה לאדם:

9 ועיי' לעיל ה' ע"ב תוס' ד"ה צדיקים עצמן וכו' מייתי תוס' מיומא דהאי ירושלמי אם הראשונים מלאכים אנחנו בני אינש ואם הראשונים בני אינש אנחנו כחמורים ולא כחמורו של ר"פ בן יאיר אלא כשארי חמורים ע"ש הא דלא מסיים בשמעתין הכי היינו משום דבשמעתין מיירי מעיקר הדין ולא מחומרא בעלמא ובזה גם בדורות האחרונים בטוחים רגלי חסידיו ישמור אך בירושלמי מיירי מחומרא שהחמיר ומשמיא הסכימו על חומרתו שלא מן הדין עד שהצילו חמורו שלא לפגוע בו. בזה אין בטחון לדורות האחרונים: ואגב אפרש מה שנלע"ד בפירושו דהך אם הראשונים מלאכים. דמלאכים המה שלוחי ההשגחה העליונה להשגיח על אנשי העה"ז. והבהמות המה עבדי בני אדם לכל צרכיהם. והנה דורות הראשונים הי' בחייהם בבחינת מלאכים להשגיח על הדורות האחרונים שיבואו אחריהם שהמה בבחינת אנשים. המושגחים מהמלאכים להצילם מכל כושל ולברר וללבן הדת מכל סוג. ועכשיו שהם הלכו לחיי עולם ואנחנו בעה"ז המה בבחינת אנשים ואנחנו בהמתם כי כל מעשה טוב שאנו עושים ע"פ תקנתם. הם מתעלים בעולם העליון ואנחנו עובדים עבודתם כבהמה לאנשים. נמצא שניהם אמת באותה בחינה שהם מלאכים אנחנו אנשים ובבחי' שהם אנשים אנחנו כבהמתם אך לא כחמורו של רפב"י שיהיו הראשונים בטוחים שלא נכשל אנחנו בהבנת כוונת משנתם ותקנתם וחומרא שהחמירו עלינו. נהי בגוף הדין רגלי חסידיו ישמור מלהגיע באיסור דאורייתא וכל העוסק בתורה לשמה הי"ת יאיר עיניו. אבל עכ"פ בהבנת דברי הראשונים ותקנתם וחומרותם אין בטחון:

10 רצונך סעוד אצלי א"ל הן. נ"ל לפמ"ש בתוס' רי"ד פ' עשרה יוחסין בשם הירושלמי דכל הנהנה מן הבריות אסור לשמש בשם הקדוש ובהשבעות. והכא דרפב"י בקע נהר ועבר ברגל וחשדו רבי שפועל ע"י השבעות ע"כ רצה לנסותו אם יסעוד אצלו. וכיון שאמר הן מבואר שלא ע"י השבעות שמות עשה אלא ותגזר אומר ויקם לך כמ"ש לעיל:

11 ישראל קדושים הם יש שיש לו ואינו רוצה ויש רוצה ואין לו. פי' רפב"י בודאי אלו הי' סועד אצל אחרים לא הי' סועד אלא אצל ת"ח כמותו דהרי מיקירי ירושלים לא הי' מסובין בסעודה אא"כ יודעים מי מיסב עמהם. והנה רוב ת"ח אינם נהנים מיגיע כפם אלא כשמעון אחי עזרי' וכיששכר וזבולון וכדומה או פרנס הממונה על הציבור שהציבור מצווין לעשות לו מלאכתו וליתן לו פרנסתו כשני דייני גזירות שבירושלים והשתא זה הת"ח כשמזמין לאכול אצלו הוא רוצה בלב שלם שיהנה זה ממנו אך אעפ"י שרוצה אין לו שהרי משל אחרים הוא נותן. ואותן אחרים שיש להם שהפרנסה משלהם אינם רוצים שיזמין זה עוד אחרים אצלו שאומרים דיו שאנו מפרנסין אותו ומה לו להכניס אורחים עוד. נמצא ישראל קדושים שמפרנסים חכמיהם אך אינם רוצים שיזמנו עוד אחרים ע"כ אל תתאו למטעמותיו. אבל אתה רבי רוצה אתה ויש לך משלך ולא משל אחרים מותר ליהנות ממך:

12 והנה הרמב"ם פ"ד משקלים פסק דציבור מחויבים לפרנס הממונה על הציבור אותו ואת בני ביתו ולא הראה מקום מאין לו שצריכין לפרנס גם ב"ב ושאם נתרבו צריכין להוסיף. ובתשובה א' כתבתי שבמקומו מוכרע ר"פ שני דייני גזירות דקאמר לא הספיקו ורצו להוסיף להם ולא רצו לקבל והוסיפו להם על כרחם. וקשה ממ"נ כיון שקבלו מתחלה מן הציבור די סיפוקם. ושוב נתייקר השער ולא הספיק להם מדוע לא רצו לקבל ההוספה. אע"כ לא נתייקר השער אלא לא הספיקו מצד שנתרבו בני ביתם שהי' מתחלה מועטים ונתרבו בבנים ומשרתים להם ולא רצו לקבל זה מן הציבור והוסיפו להם על כרחם שהדין כן שמוטל על הציבור. ולפ"ז נ"ל הא דאמר רפב"י מיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו היינו נמי כנ"ל שאביו הי' מתפרנס מהציבור וכל זמן שלא עמד על דעתו שאז הקטן סמוך על שלחן אביו א"כ מוטל על הציבור לפרנס בני ביתו של אביו והוא בכלל. אבל משעמד על דעתו חשש שידונו הציבור מה לו לזה להטיל עלינו פרנסת בניו הגדולים על כן לא נהנה מאביו:

13 ומ"ש שמימיו לא בצע על פרוסה שאינו שלו ופירש"י ברכת המוציא. נראה דמיירי שהוא הזמין אחרים על שלחנו והי' בידם פת נקי' ושלו הי' קיבור שאז אפי' בפת גוי ופת ישראל או חולין בטהרה מ"מ יבצע על נקי' של אורח עיי' היטב לשון המרדכי בט"ז י"ד סי' קי"ב סק"ח ובמג"א סי' קס"ח סקי"ב. אפ"ה רפב"י לא בצע על של אורח שאעפ"י שהי' הנקי' חביב עליו מ"מ הי' מגונה בעיניו ליהנות משל אחרים כנלע"ד:

14 גבה טורא ביניהו. לרמז כי ההפצרה להעבירו על דעתו לסעוד אצלו הוא מפתוי יצה"ר אשר לצדיקים נדמה כהר ע"כ גבה טורא ולא הפסיק נהר ביניהם אלא טורא:

15 גדולים צדיקים וכו' עיי' פ' תוס' שבחיי הצדיקים נוגעים בהם כמה רשעים וכו' וצ"ע מנ"ל דבמיתתם דלמא שוים הם בחייהם ובמיתתם. אך רשעים גריעים במיתתם מבחייהם בלא יכלו יגעו בצדיקים ודוחק לומר שבחיי הצדיקים נוגעים בהם רשעים מתים. דמאן לימא לן שנטמא אלישע כל ימיו לרשע מת והדעת נותן כן דגרוע רשע במיתתו שכבר אבדה תקות תשובה משא"כ בחייו עדיין יש תקוה שישוב ואע"ג שיש לומר בהיפך במת כבר כיפרה עליו מיתתו. מ"מ דלמא האי גברא מת מתוך רשעו הוה דלא כיפרה עליו מיתתו עיי' סנהדרין מ"ח ע"א צ"ע:

16 כשפים שמכחישין פמליא של מעלה. הגאון מהר"ל מפראג בספרו באר הגולה כ' דהעוסקים בהשבעות ע"י ס' יצירה אינם מכחישין פמליא של מעלה. כיון שהעולם נברא ע"י צירוף אותיות התורה והם יודעין לצרף אותן האותיות ולהפך מענין לענין א"כ כיון שפועלים באותו כלי אומנות עצמו שפועל הקב"ה אין כאן הכחשה שמתחלה כך נוסדה הטבע. אבל מכשפים בשמות טומאה מכחישים ע"ש ועדיין צ"ע:

17 שאני ר"ח דנפיש זכותי' פי' ואין כשפים שולטין בו. עיי' היטב בתה"ד סי' רמ"ג וכ' עליו חלקת מחוקק סי' קי"ט סקכ"א שראיותיו חלושות ואין לסמוך עליו. וכן נלע"ד דיש לדחות ראיותיו מהא דשמעתין די"ל דאמרינן התם פע"פ דנהי דמשום זוגות ליכא משום כשפים איכא. וא"כ י"ל בתלמידו של רבא שלטה בו כשפים אע"ג דמסתמא נפישא זכותי' מ"מ כיון דאותבי' בפרקי' לא נפיש זכותי' ושלטו בו כשפים וה"ה האי גברא אפי' הוה נפישא זכותי' נמי מסתיין דנכנס לחנות של גרושתו ושלטו בו כשפי האשה ואין כאן מקום להאריך: